מאמרים וקיש

מדיניות עמימות

פורסם בגלובס 4-11-2011

 

באחד הפרקים של "סיינפלד" מוזמנת דמותו של ג'ורג' קוסטנזה "לעלות לקפה" בסיומו של דייט רומנטי. קוסטנזה מסרב, ומסביר לבת זוגו המופתעת: הקפה עלול להפריע לו להירדם. מאוחר יותר הוא מבין שטעה: "'לעלות לקפה' זה לא הזמנה לקפה, אלא בעצם הזמנה לסקס!". הוא צודק, אבל מעט אנשים יעזו להיות בוטים ולהציע יחסי מין באופן ישיר. חייבים לשמור פה על עמימות מסוימת.

 

מודלים חדשים שמציעים חוקרי תיאוריית המשחקים עשויים לעזור לנו להבין התנהגויות שפשרן עורפל במתכוון, מתוקפן של נורמות חברתיות. אם הדייט של ג'ורג' הייתה מזמינה אותו לשכב עמה באופן ישיר, זה עלול היה להיות מפתיע ואף מרתיע. במקום זאת, היא רמזה לו שאם "ינסה משהו" - לא ייתקל בדחייה. יש היגיון בתמרון הזה. הערפול שבהצעה מאפשר לידידתו של ג'ורג' מוצא מכובד במקרה שהוא יהיה המום מהצעתה; ואם הוא ייראה מעוניין אך עדיין יהסס, היא תוכל להבהיר את כוונותיה כשתיגש לרגע לחדר השינה כדי "להחליף למשהו יותר נוח".

 

אנדראס בלום ואוליבר בורד, צמד כלכלנים מאוניברסיטת פיטסבורג, מציעים מודל מתורת המשחקים שעוסק במהות הערפול ובסיבות לכך שמדובר בכלי חיוני להתנהלות תקינה בחברה האנושית. חשבו לרגע על כל אותם חוזים עסקיים שבהם, בצד המחיר הנקוב, נח לו סעיף הקובע שלתשלום יתווספו "הוצאות סבירות".

 

נייר עבודה אחר שעוסק בערפול ובהשלכותיו הכלכליות בוחן מקרים שבהם מעדיפים מנהלים לנקוט מדיניות מעורפלת בכל הקשור לבונוסים עבור ביצועים. מחברי המחקר, פלוריאן אדרר, ריצ'רד הולדן ומרגרט מאייר הציגו תרחיש שבו מעסיק מעוניין בביצוען של שתי מטלות, אך עובדיו מתקשים לבצע את שתיהן במקביל.

 

דמיינו למשל עיתונאי שצריך גם לכתוב מילים וגם לאיית אותן כראוי. הבוס רוצה ששתי המשימות הללו יתבצעו היטב, ובצדק - מסת מילים עתירת שגיאות כתיב לא תועיל לו במיוחד, בדיוק כמו קמצוץ מילים המאויתות למופת. האתגר טמון כאן בתכנון מודל לתשלום לפי הביצועים, והקושי הוא שהוא עשוי להיתקל, לצורך הדיון, בשני סוגים של עיתונאים בלבד: אלה המעדיפים לשפוך כמה שיותר מילים על הדף, ואלה המעדיפים לאיית כראוי. אפשר לדרוש את הבלתי אפשרי ולא למצוא אף מועמד מתאים למשרה, אבל אפשר גם להעלות את התעריף המוצע עבור העבודה. אפשר כמובן לשכור עיתונאי ולתמרץ אותו שלא במתכוון להזניח חצי מעבודתו.

 

לטענת החוקרים, ישנם מקרים שבהם הבוסים נוקטים עמימות מכוונת, ולא מציינים בבירור אילו ביצועים ראויים לתגמול לדעתם. האם הבונוס השמן ילך למקליד הזהיר, או לכתבן הזריז? אפשר לפתור את הדילמה הזאת בהטלת מטבע. דרך נוספת היא גרסה של "אתה תחתוך את העוגה, ואז אני אבחר". כלומר, הבוס יבחן את הביצועים שהושגו בפועל, ורק אחר כך יבחר בין השיטות להערכת הביצועים ולתגמולם. אבל לא כולם יוצאים מורווחים ממדיניות העמימות הזו. העיתונאי, למשל, עלול למצוא עצמו בלי כלום, והבוס יצטרך למצוא דרך לפצותו. ועדיין, ייתכן שמדובר במחיר סביר.

אנחנו נוטים לתפוס עמימות כפגם, אבל בעולם שבו מנהלים מנחיתים הוראות מעורפלות ומבססים את הערכותיהם על קריטריונים מתחלפים תמידית, אולי בכל זאת אפשר למצוא היגיון כלשהו בטירוף הזה.